בקהילות יהודיות רבות בארצות המערב היה נהוג לציין את ראש חודש טבת שחל בחנוכה כחג הבנות

"עיד אל בנאת"

צמיחת העיסוק בהעצמה נשית בשנים האחרונות, יחד עם הרצון המתפתח לתעד מסורות שהתקיימו בתפוצות, מובילים להתחדשות מבורכת של מנהגים יהודיים נושנים הקשורים בנשים. אחד מהם הוא המנהג שרווח בארצות צפון אפריקה – לחגוג בראש חודש טבת, החל באמצע חג החנוכה, את חג הבנות הקרוי גם 'עיד אל-בנאת'.

בחג הבנות העלו הנשים על נס את חלקן בנס חנוכה, עת הביסה יהודית האמיצה את הולופרנס, שר צבאו של נבוכדנצר. יהודית היא גיבורת 'ספר יהודית', אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך, המספר על מסעו של הולופרנס לארץ ישראל במטרה לכבוש ולנקום. הוא צר על עיר ששמה בתוליה (ייתכן שהכוונה לבית אל), שבה גרה יהודית, אלמנה עשירה ויפה. תושבי העיר מחפשים דרך לגבור על הולופרנס ולמנוע ממנו להגיע לירושלים ובמיוחד לבית המקדש שזה עתה טוהר, אך לא מצליחים ואומרים נואש. עד שקמה יהודית ומודיעה שבאפשרותה לסדר את העניינים. היא כובשת את שר הצבא ביופייה, משקה אותו בחלב בשיטת יעל (ובתרגום אחר משקה ביין), עורפת את ראשו ומצילה את יהודה כולה.
לסמוך על הנס
סיפור גבורתה של יהודית הונצח בציור ובפיסול על ידי אמנים מפורסמים כבוטיצ'לי, מיכלאנג'לו ודונטלו, ולכאורה נראה כי יש כאן סיבה מוצדקת לערוך חג נשי לכבודה, אך את השמחה מעכירות כמה סתירות היסטוריות כמו שם העיר בה שלט נבוכדנצר שאינה תואם לנתונים היסטוריים, חוסר התאמה בין התרחשות העלילה לאחר שיבת ציון לבין העובדה שנבוכדנצר נפטר לפני כן ועוד. בנוסף לאלו, ישנם חוקרים הגורסים כי ספר יהודית כלל לא התרחש במציאות, והוא סוג של רומן אמוני וערכי על אומץ של אישה יהודייה. אך אנו לא באנו להשבית שמחות אלא לטפח אותן, ובכלל, מלבד שמה של יהודית נכרכים בחג החנוכה שמותיהן של נשים אמיצות נוספות כמו חנה אם שבעת הבנים ובת מתתיהו, שעמדו על דעותיהן מול הצורר היווני, ומכיוון שהגמרא מציינת במסכת שבת כ"ג, ע"א כי "אישה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס", ובשולחן ערוך (או"ח תר"ע, משנ"ב) מפורט כי "נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בזמן שהנרות דולקים", כל שנותר לנו הוא לקבל לחיקנו בראש חודש טבת את חג הבנות, המחדש ימיו כקדם.
סגולה לשידוך
ז'יזל אביטבול, בת 78 מנתניה, נולדה בתוניס, בירת תוניסיה, ועלתה לארץ ב-1956. את חג הבנות שחגגו בביתה בתוניס היא זוכרת היטב. "חג הבנות נערך בראש חודש טבת שיוצא בחנוכה", היא מספרת. "היינו עורכים חגיגה לבנות, כי אמרנו שלא יכול להיות שבט"ו בשבט יתקיים חג לבנים שנקרא 'סעודת יתרו' ואילו לבנות אין חג. אז חגגנו. הכנו עוגות שנקראות 'יו-יו' שעשויות מסולת עם אגוזים, תמרים, שומשום ודבש. היו מארגנים לבנות מסיבה מיוחדת ומחלקים להן מתנות. בחורים מאורסים היו נותנים לכלות לעתיד שלהם מתנות ביום זה וגם היו מחלקים מתנות לילדים נזקקים, למשל נעליים, סינר או סוודר מצמר".
לאחר שעלית לארץ יצא לך לחגוג פה את חג הבנות בראש חודש טבת?
"לי אין בנות, רק בנים. למרות שלכלות שלי יש בנות הן לא מתעניינות כיום בחג הזה. המנהג הולך ופוחת. וחבל, כי אני זוכרת שהיה חג יפה מאוד, ובתור ילדה הייתי נהנית ממנו מאוד".
מנהגי חג הבנות שונים ומגוונים בקהילות צפון אפריקה. ד"ר יעל לוין מאוניברסיטת בר אילן מביאה במאמר שהתפרסם באתר 'קולך' כמה ממנהגי חג הבנות: בתוניס היו עורכים סעודה חגיגית ושולחים משלוח מנות לבנות; בלוב היו הנערות מבקרות זו את זו ועורכות מסיבה; באי ג'רבה חגגו את החג בעיקר הרווקות כסגולה למציאת שידוך מוצלח; בקהילות יוון השלימו הבנות זו עם זו כמנהג יום הכיפורים; בתוניס חגגו ביום זה חגיגת בת מצווה שיתופית; בלוב ובתוניס נהגו שנשים לא תבצענה מלאכה ביום זה; בתוניס נשתמרה עדות על שנה מסוימת שבה נשא הרב דרשה על זכותן של נשים צדקניות ולאחר מכן כל הנשים עברו לפני התיבה ונשקו את ספר התורה.
סיבה למסיבה
בעמותת 'אל-גריבה', מרכז תרבותי עולמי למורשת יהדות תוניסיה בירושלים, שבראשה עומד פרופסור אפרים חזן, חוגגים כבר שש שנים את חג הבנות בראש חודש טבת.
"השנה תתקיים החגיגה במושב בית חשמונאי", מספרת רחל בוכובזה, בת 62 מרמלה, חברת העמותה וילידת העיר סוס בתוניסיה. "יהיה לנו ערב כיף לנשים. יהיה זמר תוניסאי ויוגש כיבוד קל. בדרך כלל בחג זה אנחנו מעניקים תעודת הוקרה לאישה שפעלה למען מורשת יהודי תוניסיה. מנחת הערב היא ד"ר מרים גז-אביגל, יו"ר מועצת הנשים של הקבוצה שלנו, שהוציאה לאחרונה את הספר 'שירת הנביאים – שירת הקודש של נשים מהאי ג'רבה בתוניסיה' בהוצאת 'אורות המגרב'".
המפגש מיועד לנשים בלבד?
"רוב המשתתפות בקבוצה הן נשים, אבל גם גברים מצטרפים. בט"ו בשבט אנחנו חוגגים ביחד את חג הבנים בסעודת יתרו. נפגשים פעם נוספת גם בראש חודש ניסן. בכל מפגש כזה מגיעים 200-300 איש מרחבי הארץ".
את זוכרת את מנהגי החג בביתכם?
"עליתי מתוניס בגיל שש, לכן איני זוכרת הרבה. זכור לי בעיקר שבאותו יום הבנות קיבלו מתנות מההורים. לאחר שעליתי ארצה לא חגגתי את החג, גם לא עם הבנות שלי. חזרתי לחגוג אותו לפני שש שנים, כשנפתחה עמותת אל-גריבה והצטרפתי אליה. אצלנו לא קוראים ליום הזה 'עיד אל בנאת', אלא 'ראש חודש של בנאת'. אני מכינה לאירוע עוגיות 'דבלה' שנקראות גם 'מניקוטי', שאלו עוגיות בצק מטוגן בדבש בצורת שושנה. הרי יש לנשים זכות להתפנק ביום הזה. זה החג שלנו".
 
 
אתם כאן: דף הבית איגוד מאמרים מאמרים כללי חג הבנות של ארצות המערב "עיד אל בנאת"